יהודי, מוסלמי ונוצרי הולכים לפסיכולוג: על צחוק והומור בפסיכותרפיה/ ליטל פלג (גליק), שרון זיו ביימן

המאמר פורסם לראשונה בכוורת, כתב-עת החוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל, גיליון 18, יולי 2010.

האם לפסיכולוגים יש חוש הומור? קשה לקבוע. על פניו, אין להומור ולצחוק דבר וחצי דבר עם המפגש הטיפולי אשר מהותו התמודדות עם כאב נפשי, מכשולי חיים ומגבלות. עם זאת, לאורך השנים הלכו והצטברו עדויות לכך שמטפלים – בין אם יודו בכך ובין אם לא – משתמשים בהומור בחדר הטיפולים. במאמר זה נציג את תפקידיו הפסיכולוגיים והבין אישיים של ההומור ואת הגישות השונות לשימוש בהומור במסגרת הפסיכותרפיה.


"
העולם מצחיק אז צוחקים": תפקידם הפסיכולוגי של צחוק והומור

הרבה לפני "ארץ נהדרת" ואפילו לפני "הגשש החיוור" התקיים ההומור: תופעה אנושית המתבטאת בשני אופנים מרכזיים – החיוך והצחוק. ההומור בשני מובנים אלו לא רק הופך את חיינו למהנים יותר, אלא ממלא תפקיד פסיכולוגי, בין אישי וחברתי משמעותי. ביטוייו הראשונים של ההומור מופיעים באופן ספונטני כבר בינקות, ובהתאם להתפתחות הקוגניטיבית הופך ההומור למתוחכם יותר וממלא תפקידים פסיכולוגיים נוספים.

תפקיד הצחוק וההומור ביחסים בין אישיים

תינוקות בכל התרבויות צוחקים מגיל ארבעה חודשים לערך, ועובדה זו עוררה שאלות בנוגע לתפקידו האבולוציוני של ההומור.

תאוריה רווחת מצביעה על התפקיד המרכזי שממלאים החיוך והצחוק בתהליך ההתקשרות החיוני להישרדותם של תינוקות. "התקשרות" עוסקת בנטייתו המולדת של התינוק לחפש את קרבתו והגנתו של המבוגר המטפל בו, ולהישאר לצדו בעת סכנה. יכולת זו חיונית לביטחונם של תינוקות וילדים צעירים, והחיוך והצחוק ממלאים בה תפקיד משמעותי לא פחות מהבכי המסמן מצוקה או חוסר נוחות: הערות שכיחות כ"תראו איך הוא מחייך רק אליה!", "היא רק רואה את אבא שלה ומיד מתחילה לצחוק" מצביעות על האופן שבו מתחזק קשר ההורה-ילד באמצעות אינטראקציות המערבות הומור במובנו הרחב ( Kay, 2008).

בגיל הרך, בילדות ובגיל ההתבגרות הולכים ומשתנים התכנים ההומוריסטיים ומעוררי הצחוק, בהתאם להתפתחות הרגשית והקוגניטיבית. עם זאת, ההומור ממשיך למלא תפקיד מרכזי באינטראקציות בין אישיות אשר מורחבות לקבוצת השווים ולא רק לבני המשפחה: ילדים שנתפשים כחסרי חוש הומור נבחרים פחות להשתתפות באינטראקציות חברתיות, ובני נוער הנחשבים להומוריסטים נהנים ממעמד חברתי ומפופולריות רבה יותר (McGee & Mark, 2009). כמו כן, הומור משותף נמצא כמחזק את תחושת הלכידות והשייכות של קבוצות חברתיות.

היכולת להשתמש בהומור וליהנות ממנו חיונית גם בבגרות. מחקרים מצביעים על כך שחוש הומור הוא אחת מתכונות האישיות המוערכות ביותר וכי אחוז גבוה מהגברים (90%) והנשים (81%) רואים בה תכונה הכרחית לבן/בת זוג. גם מחקרים אשר בחנו אינטראקציות בפועל ולא רק תפישות וגישות להומור מדגישים את חשיבותו של ההומור: בני זוג בוגרים שחולקים חוש הומור משותף מאופיינים ברמות גבוהות יחסית של אהבה, חיבה ורצון למסד את הקשר (McGee & Mark, 2009).

ממצאים אלו מצביעים ללא ספק על חשיבותו הבין אישית-חברתית של ההומור, אך אינם מסבירים מדוע יש לו חשיבות רבה כל כך. אחד ההסברים אשר הוצעו היה נטייתם של אנשים לקשר באופן אוטומטי בין חוש הומור לתכונות חיוביות נוספות כנעימות והצלחה חברתית, ולקשרם פחות לנטייה לנוירוטיות ובדידות (McGee & Mark, 2009). הסבר נוסף מציע כי אינטראקציות תינוק-הורה חיוביות המערבות צחוק מהוות אבטיפוס לאינטראקציות הומוריסטיות מהנות ומקרבות גם בבגרות. אינטראקציות המערבות צחוק בינקות מביאות לשחרור מוגבר של אופיאדים – חומרים כימיים הקשורים ביצירת תחושת עונג – במוחו של התינוק ויוצרות קישור בין צחוק משותף לאינטראקציה חברתית חיובית ( Kay, 2008).

תפקידם הפסיכולוגי של הצחוק וההומור

מעבר לתפקידו המשמעותי של ההומור במערכות יחסים בין אישיות, הצביעו תאורטיקנים על תפקידו הפסיכולוגי של הצחוק. פרויד גרס שההומור מאפשר לנו להיות במגע שאינו מאיים מדי עם טבואים חברתיים כמיניות ותוקפנות, ובאמצעותו אנו יכולים לפרוק ולעבד מתחים ותכנים בלתי מודעים במקום להדחיקם. קל להסכים עם טענה זו לאור הכמות העצומה של בדיחות וחידודים העוסקים במין ובדמויות סמכות (מורים, פוליטיקאים, "הבוס").

כמו כן, לדברי פרויד היכולת להשתמש בהומור כאמצעי להתמודדות עם מציאות חיצונית מכאיבה ואף טראומטית היא היכולת להתגבר על מרכיבים אינפנטיליים ונרקסיסטיים בנפשנו. הנידון המפטיר "איזה יום יפה!" בדרכו לגרדום, טוען פרויד, מבטא ביכולתו להשתמש בהומור את ההבנה הבוגרת והבלתי נרקסיסטית בעליל כי העולם ימשיך כמנהגו גם לאחר מותו, ואת ניצחונו של עקרון העונג – הנטייה לחפש אחר עונג ולהימנע מסבל – גם בנסיבות קיצוניות.

האירוניה של הנידון למוות היא אולי דוגמה קיצונית, אך תרומתם של הצחוק וההומור לרווחה הפיזית והנפשית הוכחה במספר מחקרים: יכולתו של ההומור להפחית מתח ולחץ נמצאה כמשפרת את תפקוד המערכת החיסונית, ונמצא קשר בין צחוק לבין שינויים חיוביים במערכות פיזיולוגיות כמערכת האנדוקרינית והלבבית. כמו כן, נמצא כי צחוק מפחית את רמת המתח (זיו 1995) והשימוש בהומור קושר לעלייה במצב הרוח, ירידה ברמות החרדה והדיכאון, שיפור ביצועים קוגניטיביים ואספקטים מסוימים של רווחה נפשית (Herzog & Strevey, 2008).

תפקידיו הפסיכולוגיים והבין אישיים של ההומור, והשפעתו הנפשית החיובית, עוררו שאלות בנוגע לאפשרות להשתמש בו באופן מכוון לשיפור הרווחה הפסיכולוגית. ואכן, לאורך השנים עסקו מטפלים ותאורטיקנים במקומו של השימוש בהומור במפגש הטיפולי.

כמה פסיכולוגים צריך בשביל להחליף נורה? הומור וצחוק בחדר הטיפולים

"לא צריך, הנורה תתחלף בעצמה כאשר תהיה מוכנה לכך."

"אחד, אך יידרשו לכך עשר פגישות."

"כמה אתה חושב שצריך?"

באופן משעשע, בעוד שעדויות על חשיבות הצחוק לבריאות הנפשית וחיזוק לאינטראקציות בין אישיות הולכות ומצטברות – עוסקות רבות מהבדיחות על פסיכולוגים דווקא באימפוטנטיות וחוסר הפרקטיות של מטפלים. אלא שבדיחות אלו הופכות בעשורים האחרונים לפחות ופחות רלוונטיות מאחר שמעמדו של השימוש בהומור ככלי טיפולי הולך ומשתנה.

שימוש ספונטני בהומור במסגרת הטיפולית

בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה הנהיג זיגמונד פרויד את התפיסה שלפיה על המטפל לאמץ עמדה ניטרלית ומרוחקת, כדי לאפשר למטופל מרחב מלא לאסוציאציות חופשיות ולהשלכות. למרות עמדה זו, העידו מטופליו של פרויד על השימוש שעשה לא פעם בהומור. אחד ממטופליו תיאר, למשל, כי "כאשר הערתי פעם בהומור על הקיבעון שיש לו עם אביו, הוא אמר 'אתה יכול לעשות לי אנליזה, אבל אני לא אשלם לך'" (גוברין 2004). בהמשך, דנו תאורטיקנים באופן שיטתי בהשפעת ההומור על האינטראקציה הטיפולית, והעלו טיעונים בעד השימוש בו ונגדו.

תאורטיקנים מסוימים הצביעו על הסיכונים הטמונים בשימוש בהומור במפגש הטיפולי. קובי (1971), לדוגמה, דן ב"פוטנציאל ההרסני שבהומור בפסיכותרפיה" ומצביע על כך שהשימוש בהומור עלול להסוות עוינות, להסיח את דעת המטופל מרגשותיו וממחשבותיו האמתיים, לפגוע במטופל, להגביר את ההתנגדות לתהליך הטיפולי, לדחוק את המטופל לעמדה של ריצוי המטפל ואף להוות פיתוי רגשי או מיני של המטופל. יחד עם זאת, גם קובי עצמו וגם אנליטיקאים נוספים שבחנו ברצינות את הטענות האלו, הצביעו על כך שגם כאשר הסכנות שבהומור מתקיימות, עדיין לא ניתן להתעלם מההשפעה החיובית שיוצר השימוש בהומור בחדר הטיפולים.

מחקרים שבדקו את יעילות השימוש בהומור הציעו תמיכה לשימוש בו במסגרת הטיפולית. מחקרים אלו הצביעו, למשל, על דיווחי מטפלים על עלייה בתחושות החיבה והחיבור למטופלים בעקבות אינטראקציות הומוריסטיות, והדגימו כיצד אלו חיזקו את הקשר הטיפולי והיוו נקודת מפנה חיובית ביחסים. כמו כן, במחקר שבו התבקשו מטפלים לתאר את הגורמים לשימוש בהומור תיארו רבים מהם את ההומור ככלי לביסוס הקשר הטיפולי, וכאמצעי אשר אפשר להם לחלוק חוויה רגשית חיובית עם המטופל (Franzini, 2000). קל להבין את התהליך הזה כאשר מתבוננים לא רק בתוכן ההומוריסטי אלא בערך ה"התקשרותי" שבשימוש בהומור: כפי שבילדות משמש הצחוק ההדדי נקודת חיבור וקרבה בין הורה לילד שכל אחד מהצדדים מביא אליה את תרומתו הייחודית, כך מהווים הצחוק וההומור בטיפול נקודת מפגש בין המטפל למטופל.

אחד האנליטיקאים הבולטים שהצביע גם הוא על תרומתו של ההומור לתהליך הטיפולי היה וויניקוט, אשר הרבה לעסוק בתפקידה של המסגרת הטיפולית. לטענתו של וויניקוט, אחד הכוחות המרפאים החשובים הוא "הסביבה המחזיקה" הנוצרת במסגרת הטיפולית – סביבה תומכת ומקבלת המאפשרת למטופל להתפתח ולחקור את עולמו הפנימי. וויניקוט אינו מציע את השימוש בהומור כטכניקה טיפולית מובחנת, אך ראה את השימוש בו כאמצעי המחזק את הקשר הטיפולי ומאפשר ליצור את הסביבה המחזיקה.

השימוש בהומור לא מסייע רק בחיזוק מערכת היחסים הטיפולית והפיכת המרחב הטיפולי למוגן ומאפשר יותר, אלא משמש גם טכניקה להבניה מחודשת של תפיסות וזוויות ראייה המגבילות את המטופל ומקשות עליו.

אחד השימושים המרכזיים בהומור הוא על מנת לאתגר אמונות לא רציונליות ותפישות שגויות של המטופל. אמונות ומחשבות מסוג זה עומדות בבסיס קשיים רגשיים רבים, כדיכאון וחרדה, משום שהן מבנות השקפת עולם מכאיבה ובלתי יעילה ("אני חייב שכולם יאהבו אותי"; "אין סיכוי לחיים טובים אחרי גירושים") המשפיעה גם על רגשותיו והתנהגותו של המטופל. השימוש בהומור מאפשר להבליט את חוסר הפרופורציות שבתפישות אלו, ועשוי לסייע למטופל לראות באור אחר את קשייו ותפישותיו ולאפשר לו לאמץ זווית ראייה חלופית.

מעבר לכך, השימוש בהומור בטיפול מאפשר להתבונן ולהגדיר מחדש סיטואציות מאיימות, מביכות ומכעיסות, ובכך לחזק את תחושת השליטה; גם אם בפועל מידת השליטה במצב לא השתנתה כלל, ההמשגה המחודשת תוך שימוש בהומור מפתחת את תחושת היכולת להתמודד עם הסיטואציה, ותחושת שליטה זו היא רכיב מרכזי במניעת דיכאון ושיפור יכולות העמידה בלחץ. דוגמה לכך ניתן לראות בתיאורו של מטפל שהרשה לעצמו לגחך כאשר מטופלת סיפרה לו שהגיעה הביתה אחרי יום קשה, מייחלת למנוחה קלה, אך משנכנסה לסלון מצאה כי בנה הצעיר התעורר משנתו, הכלב עשה את צרכיו על השטיח ואחד הצינורות התפוצץ. רק לאחר שהבחינה בתגובתו המשועשעת של המטפל צחקה המטופלת וציינה כי רק עכשיו שמה לב עד כמה המצב מגוחך. כך, גם ללא שינוי במציאות החיצונית השתנתה החוויה הרגשית והפכה לחיובית יותר ומאיימת פחות.

סיכום

בדיחה ידועה מספרת על מטופל אשר עובר מבחן רורשאך ומזהה בכתמי הדיו תכנים מיניים בלבד. "האם אתה שם לב שאתה מאוד עסוק במין?", שואל הפסיכולוג לאחר עוד כרטיס שלמראהו טען המטופל כי הוא רואה אישה עירומה. "אני?!" שואל אותו המטופל בפליאה, "הרי אתה זה שהראית לי את הציורים האלה…"

הומור, כפי שיוכלו רבים מאתנו להעיד מניסיונם בחיי היום-יום, הוא עניין עדין: האיזון בין הומור, אירוניה ולגלוג הוא איזון שברירי ושימוש לא נכון בו הוא נוסחה בדוקה לעלבונות והתנגשויות בין אישיות.

בהתאם, גם השימוש בהומור בחדר הטיפולים הוא סוגיה עדינה הדורשת מן המטפל להיות ער הן למידת יכולתו של המטופל להשתמש בהומור באופן אפקטיבי, והן למניעים המביאים אותו עצמו להשתמש בהומור. תרומתו של ההומור לתהליך הטיפולי כאמצעי לחיזוק הקשר ולהמשגה מחודשת של תפישות וסיטואציות תתקיים רק כאשר החוויה ההומוריסטית תיצור מפגש בין אישי חיובי בין המטפל למטופל. לעומת זאת, מטופלים עלולים לחוות שימוש בהומור שלא בעתו כחוסר אמפתיה או כזלזול, ושימוש בהומור עם מטופלים אשר מצבם הנפשי מגביל את יכולתם ליהנות ממנו עלול להיות גורם מנתק ומרחיק. או כפי שסיכם מדען אשר חקר במשך עשורים התנהגויות צחוק בקרב בעלי חיים ובני אדם את תפקידו של ההומור: "מדובר בכלי הישרדותי המשמש חיות חברתיות, ולא תגובה אינטלקטואלית לשנינות. אין מדובר בלספר או בלשמוע את הבדיחה, אלא בלהיות יחד" (Provine, 2000).

המאמר ראה אור לראשונה בכוורת, כתב-עת החוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל, גיליון 18, יולי 2010.

כוורת הינה כתב-עת מדעי מיוחד היוצא לאור אחת לחצי שנה ומפרסם מאמרים מנקודות מבט מגוונות: סוציולוגית, פסיכולוגית, ילוסופית, ספרותית, אומנותית,דתית-הלכתית. ועוד.
כל גיליון מוקדש לנושא אינטרדיסציפלינארי אחר, כמו לדוגמה: אהבה, אושר, תשוקה,אכזבה, רשע ועוד.
כל המעוניין להימנות עם קוראינו בחינם מתבקש לשלוח דואל לכתובת –
kaveret@colman.ac.il ולציין שם מלא וכתובת מגורים.


מקורות

גוברין, ע. (2004). בין התנזרות לפיתוי- גלגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה, תל אביב: הוצאת דביר.

זיו, א. (1995). "מחקר ההומור בחינוך: סיכום רבע מאה", בתוך: פרופ' דוד חן (עורך), החינוך לקראת המאה ה-21, ספר יובל ה-20 של בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, תל אביב: הוצאת רמות.

Dziegielewski, Sophia F.; Jacinto, George A.; Laudadio, Angela; Legg-Rodriguez, Loloma. (2003). Humor: An essential communication tool in therapy. International Journal of Mental Health. Vol 32(3), 74-90.
Franzini, Louis R. (2000). Humor in behavior therapy. The Behavior Therapist. Vol 23(2), Feb, 25-29, 41.
Herzog, Thomas R.; Strevey, Sarah J. (2008). Contact with nature, sense of humor, and psychological well-being. Environment and Behavior. Vol 40(6), Nov, 747-776.
Lothane, Zvi. (2008). The uses of humor in life, neurosis and in psychotherapy: Part 1. International Forum of Psychoanalysis. Vol 17(3), Sep, 180-188.
McGee, Elizabeth; Shevlin, Mark. (2009). Effect of humor on interpersonal attraction and mate selection. Journal of Psychology: Interdisciplinary and Applied. Vol 143(1), Jan, 67-77.
Nelson, Judith Kay. (2008). Laugh and the world laughs with you: An attachment perspective on the meaning of laughter in psychotherapy. Clinical Social Work Journal. Vol 36(1), Mar 2008, 41-49.
Kubie, L.S, (1971). The Destructive Potential of Humor in Psychotherapy. Am J Psychiatry 127:861-866, January.